עוד נפגש ביום מן הימים לעולם לא אפסיק לאהוב כל כך רחוק ממני ועדיין כל כך קרוב
סופרת את הימים שנותרו עוד בלעדיך ורק תבטיח לשמור לי מקום שם למעלה, קרוב אליך.
לאבא הכי הכי בעולם/ אסנת רוזן (בת)
היי אבא שלי. המון פעמים רציתי לכתוב לך, אבל תמיד זה נגמר במחשבות בלבד. הפעם החלטתי בכל זאת להעלות הכל על הכתב. אתמול עידן היה בגיל בו היה יובל כשנפרדנו ממך, חמישה חודשים, שלושה שבועות ויום. יובלי לא זוכר אותך, אבל תמיד מתהדר בפני אחיו שהוא הנכד היחיד שכן פגש את סבא חזי. הוא מראה לירדן את התמונות הרבות שיש לכם יחד ומספר לירדן ש"הנה סבא חזי". ירדן מקשיב לו בשקיקה, כצפוי מאח שמקשיב לאחיו הגדול... יובלי כבר היה בן 6. עוד פחות מחודשיים הוא עולה לכיתה א'. אתה זוכר שהבטחת לי שתלך איתי ואיתו לבית הספר ביום הראשון? אני זוכרת. כל כך קיוויתי אז, למרות שידעתי את חומרת המחלה, שמשהו, נס, יקרה, ואכן תוכל לממש את ההבטחה. אני אלך איתו ואחשוב שאתה איתנו, כמו שהבטחת. כפי שכבר כולם סיפרו לך סיימתי לפני כחצי שנה את הדוקטורט ואני עדיין באותה מעבדה. טוב לי שם. אני שוקלת בצורה רצינית את צעדיי הלאה. הלואי והיית פה להקשיב לי ולייעץ. תמיד היו לך רעיונות טובים (בייחוד אחרי שהבנת שאני לא אשאר בצבא :-)). יש לי המון התלבטויות, אבל כמו שאומרים, זה צרות של עשירים. אבל הייתי רוצה שאת ה"צרות" האלו אוכל לחלוק איתך. יובל מבין היטב את המצב, יודע מה הכוונה שאתה לא פה. ירדן כל הזמן אומר לי שאין לי אבא. אני מסבירה לו שיש לי את האבא הכי טוב שיכול להיות, הכי טוב שאפשר לדמיין, אבל הוא לא כאן איתנו. אני מניחה שהוא עוד קצת יגדל ויבין. בקרוב בנות המשפחה (ועידן) עומדות לנסוע יחד לכמה ימים כדי לחגוג את סיום התארים. אני מאוד מחכה לזה. אני בטוחה שהיית מאושר לדעת שזה אכן מתממש. אבא, אתה מאוד חסר לי. חבל שאי אפשר להחזיר את הזמן אחורה ולנצל טוב יותר את הזמן המשותף שהיה לנו יחד. אני זוכרת היטב את אותה השבת, שהלכנו לבקר את רעות. היה ברור שהמצב לא טוב, אבל כל הזמן חשבתי וקיוויתי שזה ישתנה, שלא יכול להיות שאתה לא תהיה איתי עוד הרבה שנים. אבל אתה איתי בלב כל הזמן, ותמיד תישאר שם. אני אוהבת אותך מאוד. אסנת.
03.03.07-יום נישואין 37/ בתיה רותם (אשתו)
רוצה לשתף אותך במה שקרה לאחרונה. בתך אסנת קבלה תואר דוקטור. כמה היית מתגאה בה אם היית אתנו. היא גם ילדה את נכדך השביעי לפני חמישה שבועות-שמו עידן. ילדון קטן ומתוק שלא יזכה להכיר אותך-רק בתמונות ובסיפורים. איילת ו-אוהד שוקלים את צעדיהם הקרובים וכנראה נשארים ב-קנדה לתקופה של 3 שנים נוספות. ליאת קבלה הצעה מפתה מהמשטרה ומתלבטת מה לעשות.יריב עושה חייל בעבודתו ונראה לי שמצא את מקומו. רעות ו-ניצן התחילו סמסטר שני ו....אחרון של לימודיהם והם על סף סיום התואר הראשון. אין לי ספק חזי שהיית גאה בילדיך. המשך לשמור עליהם למעלה. מתגעגעת - בתיה.
לאבא שלי/ רעות רותם (בת)
אני חושבת על הדברים כבר הרבה זמן, למה אני לא מצליחה לכתוב שום דבר בשבילך, אבא למרות שניסיתי כבר הרבה ולמה, שאני קוראת דברים של אחרים זה מזיל דמעות בעיני אך אני בעצמי לא מצליחה לשים את זה על נייר
אז עכשיו התיישבתי כדי לנסות שוב בתקווה שהפעם ילך יותר טוב...
מחר יהיו 5 שנים שאתה כבר לא איתנו, אך ה-5 שנים והאזכרה הם בסה"כ ציון של משהו שאותו אני מרגישה כל יום, והוא החסרון שלך בחיי, ובחיי כל המשפחה.
אספר לך מה קרה בחיי מאז, למרות שאתה בטח כבר יודע. התחתנתי אבא, עם בחור טוב ששמו ניצן אותו הכרתי שלושה חודשים אחרי שהלכת. עלתה לי המחשבה פעם, שאתה שלחת אותו כדי שימשיך להיות מישהו שיגן עליי. ניצן אומר לי הרבה שהוא היה רוצה להכיר אותך. אנחנו גרים עם אמא ביחידה שהיא סגרה לנו. ועכשיו אני וניצן בשנה השלישית שלנו והאחרונה באוניברסיטה.זאת סיפור תולדות בקיצור. אבל מזה אתה יכול להבין שהחיים נמשכו עבורי, למרות שאתה לא איתי, ואני יודעת שזה מה שהיית רוצה שיקרה,אך רק רציתי שתדע שתמיד תהיה לי בלב.
את ההבטחה שנתתי לך אני לא מפרה.
אוהבת תמיד
בתך הקטנה
רעות
חמש שנים בלעדיך - דצמבר 2006/ אוהד רותם (בן)
זה קרה לפנייותר מ-6 שנים, במחצית השניה של 2000, אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. היית אז ב"אסף הרופא" לעבור טיפול. אני לקחתי אז פרק זמן קצר מהצבא לפני התואר השני וישבתי לידך עם אמא (והרבה מבקרים נוספים שהגיעו) קורא חוברות של האוניברסיטה הפתוחה במסגרת איזה קורס שלקחתי.
באחד הימים הייתי אמור לנסוע לתל אביב לפגישה במסגרת הקורס. בגלל לוחות הזמנים בבית החולים והשינויים הברורים בסדרי העדיפויות שלי, החלטתי לוותר על הפגישה. אתה, חרף כל הכאבים שלך, ולמרות שאדם רגיל לא ממש היה מקדיש מחשבה לזה, התעקשת שאסע לפגישה, שלא אפסיד חלילה חומר. הייתי רגיל לזה בתיכון ואפילו כשהייתי באוניברסיטה, אבל שזה ימשיך להעסיק אותך בזמן כזה?? אבל זה האדם שאתה.
אתה מכיר אותי ויודע שאני שונא לדבר עם אנשים על רגשות (אפילו עם האנשים הכי קרובים לי). אבל אתה יודע ומכיר אותן, כי אנחנו משוחחים כמעט כל יום (אתה הרי לא רק בישראל, אתה גם איתנו כאן בקנדה). יש דברים שאני מספר לך ואני משוכנע שאתה שמח, יש דברים שפחות.
קשה להתחיל לתאר איזה איש היית ועודך בלי שהעיניים מתחילות להצטעף. אני מתחיל לכתוב ומתבונן תוך כדי בתמונות שלך, וכאילו שק של מלט נשפך לתוך הקרביים ואפילו האצבעות נהיות כל כך כבדות שההקלדה קשה. אבל אני מניח שאם אדם היה נדרש לתאר במילה אחת (למרות שלדעתי ספר בן אלפי עמודים לא יספיק) הוא היה אומר "מנטש". ברי מזל האנשים שהכירו אותך ושבחייהם נגעת, ברת מזל המדינה שכל כך תרמת לבטחונה (ואל תדאג אני לא אפרט על זה...) אבל אין בכלל מה להשוות למשפחה שיחד עם אמא יצרת, אהבת, טיפחת ויחד עם אמא כל כך הקרבת למענה. והכל מתחיל ונגמר באהבה והקרבה. תמיד תמיד אתה שמת את טובתנו, טובת המשפחה הרבה לפני טובתך האישית ולפני כל דבר אחר. ברגעים הכי קשים אתה לא התפשרת ונתת את כולך שלכל אחד מאיתנו יהיה טוב, שנצליח, נתפתח, שנתקדם. קשה להאמין שבן אדם יכול לתת כל כך הרבה מעצמו ולוותר כל כך הרבה רק כדי שליקרים לו יהיה טוב. יבואו אנשים ויאמרו שזה נכון להרבה אבות ובעלים, ואני אענה זה נכון, אבל כשמדובר בחזי רותם, הוא עולה עשרות מונים על כולם. יש פילוסופים שאומרים שאלטרואיזם לא קיים במין האנושי. אתה ההוכחה שהם טועים. כל מה שלי נותר זה לנסות לשאוף להיות כמו שהיית וכמו שעודך.
מלבד האבא הנפלא שהיית, אתה היית כוכב הצפון שלי אני חושב מאז שנולדתי ועזרת לי לנווט בין המכשולים והאתגרים העיקריים בחיים – עתודה, צבא, לימודים, עוד לימודים, עבודה ואפילו קצת באהבה. בחלק מההחלטות הגורליות היית השותף העיקרי שלי (ואתה יודע שהאפשרות לעבוד בחו"ל עוד עלתה הרבה לפני דצמבר 2001).
ציינתי קודם שאני חושב שהמשפחה, החברים והאנשים שהכירו אותך הם ברי מזל – כולם הכירו אותך ובחייהם נגעת. אני חושב שכל אלה ובהם אני גם חסרי המזל בעולם, כי איבדנו אותך כל כך מוקדם. ארורה ארורה המחלה הזו. אתה כל כך חסר.
אתה יודע שאני אומר לך, כמעט מדי יום, עוד הרבה יותר.
מתגעגע עד כאב,
בנך אוהד
קנדה דצמבר 2006
נר ראשון של חנוכה 15.12.06/ בתיה (אשתו)
יובל ו-ירדן הדליקו הערב נר ראשון של חנוכה תשס"ז. ישבנו בסלון באותו מקום שהדלקנו יחד אתך נר חנוכה לפני חמש שנים והרגשתי שאתה נמצא אתנו. הדמעה עכשיו זולגת והגעגוע חונק את הגרון.
יום תספורת לבנים/ יריב רותם (בן)
זכרון
מזה שנים רבות לא דרכה רגלי במספרה, היום לאחר הגענו מעבודה לקחנו את שגיא ואיתי
למספרה לשם החוויה.(עד היום סיפרתי אותם בבית לפני המקלחת כזכור לנו בחצר הבית)
תורו של שגיא הגיע, שגיא בהתלהבות זינק לעבר הכיסא לא לפני הוספת קרש מרופד על
ידיות הכסא הקיים ע"י הספר, פה בעצם הדה זה וו מתחיל, מרגע זה ועד סיום התספורת
נצבטטתי רבות, נזכרי בקרש שהוסיפו לנו אצל צמד הספרים מלביני השער שאתה לקחת
אותנו הי שם בעיר הולדתנו פתח תקוה. הגירוד הבלתי פוסק ונסיונות הגירוד מתחת לחלוק
הגדול. גם המברשת הלבנה הייתה שם בו נעזר הספר להרחיק מטרידים מגרדים, בהיותי
מתבונן בתגובותיו של שגיא מתוך המראה ראיתי את עצמי עם אותן תגובות אותן תחושות
ואותך יושב מאחור, גם אנחנו ישבנו שם והמתנו בתור, אני זוכר שאוהד ואני רבנו לעיתים מי
יהיה ראשון וכרגיל א....
יום הולדת 60/ יריב רותם (בן)
היום הוא יום הולדתך ה-60, אני זוכר את יום ההולדת האחרון שחגגנו יחדיו, כאילו זה היה אתמול. באנו מתל אביב בערב, לא ידעת שאנו מגיעים אני זוכר שעמדנו מאחורי השיחים בכניסה לבית והדלקנו את הנרות.היו מספר נסיונות עקב הרוח שהחלה מנשבת בחודש אוקטובר. אני זוכר גם שהבאנו אתנו מספר בלונים. אמא יצאה לקראתנו ונכנסנו יחדיו לבית ורואים את השמחה בפניך בתמונה שאמא הוסיפה לאתר.
במקום לחגוג את יום הולדתך ביבנה בסוף שבוע זה אני כותב שורות אלו באתר עד עולם כאשר דמעותי זולגות.
געגועים לחזי/ בתיה רותם (אשתו)
חזי היקר02.05.2006
ערב יום העצמאות תשס"ו
עברו ארבע שנים וחמישה חדשים מאז לכתך מאתנו.
היום, לפני 38 שנים התחלנו לצאת כחברים.
הייתי רוצה להפגש עם מי שכתב/אמר: "הזמן עושה את שלו".
אני לא מרגישה כך. הגעגועים גוברים והלב כואב.
אירועים משפחתיים: רעות נישאה ל-ניצן.
נולדו חמישה נכדים נוספים ל-יובל שהכרת במשך חצי שנה .
התלבטות וספר/ אוהד רותם (בן) נראה לי שהאתר הזה הופך להיות יותר ויותר חשוב, גם כאיזשהו אמצעי לתקשר איתך ולתעד את המחשבות. הוא שומר על אינטימיות. האמת היא שממש בער לי לכתוב כאן לפני שבועיים כשסיימתי לקרוא ספר מאוד נוגע ללב (שמייד אספר לך עליו) אבל החלטתי שאדחה את זה עד שסערת הרגשות תשכך ותהיה אפשרות לכתוב בצורה יותר שקולה. אבל קודם אני רוצה לספר לך עוד קצת על ההתלבטות.
נראה שהחיים מלאים בהם - הזדמנויות. החברה הקנדית לוחצת עליי מאוד שאעבור לעבוד אצלם, ושאשתלב בתפקיד בכיר (מנהל פרויקט). בתגובה, החברה הישראלית הציעה לי להתקדם לתפקיד בכיר שם (הם נותנים לי לבחור בין מנהל פרויקט למנהל טכני). אני מודה כל אחת מההצעות מעולה, אבל בכל אחת מהן משמעויות אחרות בהיבטי הקריירה לטווח קצר וארוך ובהיבטי המשפחה. מה לעשות? בכל אחד מהבחירות יש סיכוי שבעוד חודשים או שנים אני אסתכל אחורה ואומר - אויש, הייתי צריך לבחור באופציה השניה... ולוואי והיית כאן ועוזר לי לבחור.
וכעת לספר. הוא נקרא "The Lovely Bones" (אני לא יודע אם הוא תורגם לעברית, הייתי מהמר שלא). לטעמי הוא ספר מצוין למרות העצב הרב שיש בו. הוא מספר על משפחה שמאבדת את אחת מבנותיה בנסיבות טרגיות ועל נסיונותיה של הנערה המתה בגן העדן. מסתבר שהיא יכולה להתבונן על חיי היקירים לה (הוריה, אחותה, אחיה, חברים) ולעתים גם לתקשר איתם (בלי שהם ממש מודעים לזה). הספר הזה מאוד נוגע ללב, ולמי שחווה אדם קרוב שנפטר (כמוני) קל מאוד להזדהות איתו. אני חייב להאמין שיש אמת מסוימת בספר, אחרת אני לא יכול להסביר מדוע כמעט בכל חלום שלי אני רואה אותך כאילו אתה חי איתנו, משוחח ומעורב בחיינו. אתה בא לבקרנו בקנדה, אתה נפגש איתנו כשאנחנו בישראל, אתה מתלהב מנועם, אתה משחק עם שירה. לאחר שאני מקיץ אני שוכח למספר שניות שאתה כבר לא איתנו, עד שאני מוטח למציאות הקשה. קשה לי להאמין שזו תוצאה של געגועים בלבד. אני יושב בחדר שלי ב-Camp באתר ההקמה שלנו וכותב לך את המכתב הזה. אין לך מושג כמה מצער אותי שאני לא יכול לקחת אותך פיזית איתי לבקר כאן באתר. אני לא חושב שיש הרבה ישראלים שמעורבים כך בפרויקט שעלות ההקמה שלו היא מיליארדי דולרים וישי בהם כל כך הרבה עניין, מורכבות ודינמיות, ואני מניח שהיית מוצא בפרויקט הזה עניין.
